תוכנית סלעית מגייסת מתנדבות

15.6.11

– נשים שאיכפת להן, בעלות אוריינטציה חברתית
– בלות יכולת הכלה, הקשבה ואמפתיה
– מגיל 28 ומעלה

לסיוע בדירת החירום, קו הסיוע הטלפוני, ליווי וחונכות, תמיכה בפורום האינטרנטי

ההתנדבות הינה פעם בשבוע, ביום קבוע. הכשרה, ליווי והדרכה מקצועית תינתן לאורך כל הדרך

ניתן לפנות דרך טופס ההתנדבות

התנדבות בדירת החירום

מאת: ליאת בר-און, מתנדבת בדירת החירום וקו הסיוע של סלעית

3.5.11

לבנדה הוא רחוב בשחור לבן. אין דרך אחרת לתאר את זה. שחור לבן. אנשים שחורים ואנשים לבנים. וזה לא שאין צבע. יש הרבה צהוב וירוק וסגול וכחול, והריח של התירס החם עוטף את מתחם התחנה החדשה כמו עשן האוטובוסים, ויש חיילים ועובדים זרים ומוניות וצפצופים, אבל זה לא באמת חשוב. הצבעים לא מעניינים. כולם ממהרים. אף אחד לא רוצה להישאר שם, ומי שחייב יושב בתנוחה מחושבת, כאילו שתיכף יקום וילך.

כבר חמישה חודשים – או ארבעה, אין לי מושג, גם הזמן לא חשוב שם – אני מתנדבת בדירת חירום לנשים במעגל הזנות. פעם בשבוע אני מצלצלת בפעמון של שער הסורגים ושומעת את הזמזם, ואז אני נכנסת פנימה ואומרת שלום לכולן ומדליקה סיגריה ועושה לעצמי קפה וקוראת ביומן מה הלך שם בימים השחורים והלבנים שבהם לא הייתי שם. אחר כך אני מקשקשת עם זאת ועם ההיא ושואלת מה נהיה עם השלישית. והן יושבות בסלון או במטבח או ישנות, בדרך כלל הן ישנות, שינה כבדה כזאת, החלטית, קשה. מפחיד להעיר אותן לארוחת הערב. אני נוגעת בעדינות בגוף שמתחת לשמיכה ומתביישת להרוס, אז אני קוראת למדריכה. ולפעמים יש קריז וכואב להן ולפעמים יוצא שהסתדרו ושקט להן. עד הפעם הבאה.

מי את?
אני ליאת.
את מתנדבת פה?
כן, ואת?
אני נרקומנית, היא צוחקת.

ואיזה שיער יפה יש לה. וכמה שהיא עצובה וחכמה.

וכולם אומרים לי, כל הכבוד לך, ומוסיפים איזו נגיעה בכתף, כדי שיהיה ברור שכל הכבוד לי. אבל מה זה קשור לכבוד. אני עושה את זה בשביל עצמי. "רציתי להתנדב כדי לפתוח את הראש לדברים חדשים, כי יש לי זמן פנוי, כי אני רוצה קארמה טובה". אני טובה בלשכנע את עצמי בקשקושים כאלה. האמת היא שאין לי מושג מה לקח אותי דווקא לרחוב לבנדה, ולמה זה קרה דווקא עכשיו, אבל דבר אחד בטוח – זו לא הדרך, זו המטרה. זה הפרס שקיבלתי על משהו טוב שעשיתי. כי הייתי צריכה לגלות את הכוח הנשי בנקודה שבה אחד האדם לא רואה את בנות האדם. משהו בי הבין שאני חייבת לשים את עצמי בצד האחר של המיניות, של ההתעללות, שאמנם שונה, אבל אינו רחוק כל כך מהשגרה של חיי הרווקות. המבט המתנשא הזה של אני-רק-מבקרת, אני-בחיים-לא-אהיה-כמוכן, מפנה את מקומו לשתיקה. בתוך הדירה הזו אני רואה את עצמי ואותן בכל צבע חוץ משחור ולבן.

וכולם רוצים לשמוע את הסיפורים הקשים. גם אתם. כולם רוצים תיאורים. מבקשים לשמוע על אונס ומכות ומזרקים וחלוקת קונדומים, ואיך הן נראות ואיזה גברים באים לרחרח מאחורי הסורגים, ואם כולן רוסיות או ערביות ואם הן יהודיות אז מוסיפים יו איך זה קרה, וכמה זה עולה וכמה זה יורד וכל מיני סיפורים שכיף לשמוע כמו מעשיות על השואה, ואני סתם מתבאסת שאסור לצלם. גם ככה החיים שלי בנויים מפריימים של תמונות ושם זה קורה לי כל שנייה. אני שומעת את כל המילים ורואה את כל הדברים ותופסת אומץ לנזוף כשאני תופסת מישהי בגניבה ולומדת לסרב כשהיא מבקשת ממני סיגריה אחרי שנייה. ולא בגלל שאני לא רוצה לתת לה. אלו חוקי הבית ואני ילדה טובה.

לא שווה להתנדב בשביל להתנדב. כלומר, זה יכול להיות נחמד, לעזור זה תמיד טוב, אבל צריך כימייה טובה עם העזרה. זה כמו אהבה חדשה. אני ממש עמוק בפנים, בטוחה שזה מה שאני רוצה, כאן אני לא יוצאת ידי חובה. החלטתי. אם היה לי קשה, הייתי מתנדבת במקום אחר. דר אר פלנטי או אוף התנדבויות אין דה סי. ולא הכול מעניין תמיד, יש רגעים משעממים כשהעיניים נעצמות באמצע משמרת ויש כאלה שבהם כל מה שמתחשק לי זה לדווש באופניים בחזרה במעלה התחנה הישנה ומשם לאלנבי ולרוטשילד ולאבן גבירול והביתה, למקומות עם צבעים, צבעים, צבעים, צבעים. בחזרה לנועם הזה של החיים המרופדים שלי, למקלחת, לצחצוח שיניים, למיטה הגדולה והנקייה. אבל אני אף פעם לא חוזרת ישר הביתה, אלא תמיד עוצרת איפשהו בדרך, שותה משהו, מתקלפת, מתכסה, זוחלת לשיחות חולין ובדרך הביתה כשכבר מאוחר בלילה אני ניגשת להומלס מתחת לכספומט ונותנת לו יד ואומרת לו אתה יודע, יש גם אנשים שרוצים לעזור לך. והוא אומר, אני יודע, תודה