היש בחירה בזנות?

שאלה זו ממשיכה להעסיק את השיח הציבורי. והפעם, בעקבות כתבה נרחבת ב-7 ימים של ידיעות אחרונות בעד מיסוד הזנות. יש הטוענים כי הבחירה להיות בזנות הינה לגיטימית כמו כל בחירה אחרת בחיים, וכי "זכותה של אישה על גופה" לעומתם אחרים טוענים כי אף אישה לא מגיעה לעולם הזנות מתוך בחירה חופשית, בחירה מבין אלטרנטיבות, אלא מתוך אילוצים וחוסר ברירה.
בין אם יש בחירה ובין אם אין, המחירים שמשלמות נשים הנמצאות בזנות הם כבדים מנשוא. עו"ד גילי ורון – מנהלת מטה המאבק לסחר בנשים כתבה על כך השבוע ב-ynet.
טור נוסף, מרתק ומרגש נכתב ע"י אישה שהיתה בעברה בעולם הזנות והצליחה לצאת ממנו. היא מספרת על המחירים הנפשיים והפיזיים.

אנו, בסלעית, מאמינות כי אין בחירה בכניסה לעולם הזנות. נשים נשאבות לעולם זה מתוך חוסר ברירה, מצוקה כלכלית ונסיבות חיים שונות וקשות, אך אנו מאמינות כי יש בחירה ביציאה ממנו.

תודה

5.12.11

כבכל שנה מציינים ב-5.12 את יום המתנדב/ת הבינ"ל, מבחינתי זו הזדמנות להגיד לכן תודה.
בסלעית אפשרויות התנדבות רבות, החל מסדנאות וחוגים, ליווי פרטני, עזרה טכנית וכלה בהמצאות עם הנשים שבסלעית, ולו לכמה שעות בשבוע, בעולמן שלהן.
נשים רבות מבקשות להתנדב בסלעית מתוך אידיאולוגיה, ערכים, פמיניזם, רצון לעשות שינוי חברתי אך מהר מאוד מוצאות עצמן נוגעות בנשים באופן הכי אישי, רגשי ובלתי אמצעי. נתינה שיוצאת מהלב ואל הלב היא נכנסת. נתינה דרך המגע האנושי. נתינה אשר כוחה הוא בכך שאין לה מילים, אין לה גבולות והיא אינה ניתנת למדידה. נתינה אשר מאפשרת גם המון קבלה וממלאת את הלב והנשמה.
תודה לכן על היותכן שותפות, על הנכונות לתת, על האהבה, האיכפתיות, ההתגייסות הבלתי נגמרות, על המוכנות לפתוח צוהר ולהציץ לעולם אחר, אפל וקשה, ולתת לנשים הנמצאות בו את האפשרות להציץ אל העולם שלכן. תודה על האהבה והקבלה שאתן משרות סביבכן ועל הכוח שאתן נותנות, הן לצוות והן לנשים הנמצאות בזנות ועושות את צעדיהן הראשונים אל מחוץ לעולם זה.

התנדבות בדירת החירום

מאת: ליאת בר-און, מתנדבת בדירת החירום וקו הסיוע של סלעית

3.5.11

לבנדה הוא רחוב בשחור לבן. אין דרך אחרת לתאר את זה. שחור לבן. אנשים שחורים ואנשים לבנים. וזה לא שאין צבע. יש הרבה צהוב וירוק וסגול וכחול, והריח של התירס החם עוטף את מתחם התחנה החדשה כמו עשן האוטובוסים, ויש חיילים ועובדים זרים ומוניות וצפצופים, אבל זה לא באמת חשוב. הצבעים לא מעניינים. כולם ממהרים. אף אחד לא רוצה להישאר שם, ומי שחייב יושב בתנוחה מחושבת, כאילו שתיכף יקום וילך.

כבר חמישה חודשים – או ארבעה, אין לי מושג, גם הזמן לא חשוב שם – אני מתנדבת בדירת חירום לנשים במעגל הזנות. פעם בשבוע אני מצלצלת בפעמון של שער הסורגים ושומעת את הזמזם, ואז אני נכנסת פנימה ואומרת שלום לכולן ומדליקה סיגריה ועושה לעצמי קפה וקוראת ביומן מה הלך שם בימים השחורים והלבנים שבהם לא הייתי שם. אחר כך אני מקשקשת עם זאת ועם ההיא ושואלת מה נהיה עם השלישית. והן יושבות בסלון או במטבח או ישנות, בדרך כלל הן ישנות, שינה כבדה כזאת, החלטית, קשה. מפחיד להעיר אותן לארוחת הערב. אני נוגעת בעדינות בגוף שמתחת לשמיכה ומתביישת להרוס, אז אני קוראת למדריכה. ולפעמים יש קריז וכואב להן ולפעמים יוצא שהסתדרו ושקט להן. עד הפעם הבאה.

מי את?
אני ליאת.
את מתנדבת פה?
כן, ואת?
אני נרקומנית, היא צוחקת.

ואיזה שיער יפה יש לה. וכמה שהיא עצובה וחכמה.

וכולם אומרים לי, כל הכבוד לך, ומוסיפים איזו נגיעה בכתף, כדי שיהיה ברור שכל הכבוד לי. אבל מה זה קשור לכבוד. אני עושה את זה בשביל עצמי. "רציתי להתנדב כדי לפתוח את הראש לדברים חדשים, כי יש לי זמן פנוי, כי אני רוצה קארמה טובה". אני טובה בלשכנע את עצמי בקשקושים כאלה. האמת היא שאין לי מושג מה לקח אותי דווקא לרחוב לבנדה, ולמה זה קרה דווקא עכשיו, אבל דבר אחד בטוח – זו לא הדרך, זו המטרה. זה הפרס שקיבלתי על משהו טוב שעשיתי. כי הייתי צריכה לגלות את הכוח הנשי בנקודה שבה אחד האדם לא רואה את בנות האדם. משהו בי הבין שאני חייבת לשים את עצמי בצד האחר של המיניות, של ההתעללות, שאמנם שונה, אבל אינו רחוק כל כך מהשגרה של חיי הרווקות. המבט המתנשא הזה של אני-רק-מבקרת, אני-בחיים-לא-אהיה-כמוכן, מפנה את מקומו לשתיקה. בתוך הדירה הזו אני רואה את עצמי ואותן בכל צבע חוץ משחור ולבן.

וכולם רוצים לשמוע את הסיפורים הקשים. גם אתם. כולם רוצים תיאורים. מבקשים לשמוע על אונס ומכות ומזרקים וחלוקת קונדומים, ואיך הן נראות ואיזה גברים באים לרחרח מאחורי הסורגים, ואם כולן רוסיות או ערביות ואם הן יהודיות אז מוסיפים יו איך זה קרה, וכמה זה עולה וכמה זה יורד וכל מיני סיפורים שכיף לשמוע כמו מעשיות על השואה, ואני סתם מתבאסת שאסור לצלם. גם ככה החיים שלי בנויים מפריימים של תמונות ושם זה קורה לי כל שנייה. אני שומעת את כל המילים ורואה את כל הדברים ותופסת אומץ לנזוף כשאני תופסת מישהי בגניבה ולומדת לסרב כשהיא מבקשת ממני סיגריה אחרי שנייה. ולא בגלל שאני לא רוצה לתת לה. אלו חוקי הבית ואני ילדה טובה.

לא שווה להתנדב בשביל להתנדב. כלומר, זה יכול להיות נחמד, לעזור זה תמיד טוב, אבל צריך כימייה טובה עם העזרה. זה כמו אהבה חדשה. אני ממש עמוק בפנים, בטוחה שזה מה שאני רוצה, כאן אני לא יוצאת ידי חובה. החלטתי. אם היה לי קשה, הייתי מתנדבת במקום אחר. דר אר פלנטי או אוף התנדבויות אין דה סי. ולא הכול מעניין תמיד, יש רגעים משעממים כשהעיניים נעצמות באמצע משמרת ויש כאלה שבהם כל מה שמתחשק לי זה לדווש באופניים בחזרה במעלה התחנה הישנה ומשם לאלנבי ולרוטשילד ולאבן גבירול והביתה, למקומות עם צבעים, צבעים, צבעים, צבעים. בחזרה לנועם הזה של החיים המרופדים שלי, למקלחת, לצחצוח שיניים, למיטה הגדולה והנקייה. אבל אני אף פעם לא חוזרת ישר הביתה, אלא תמיד עוצרת איפשהו בדרך, שותה משהו, מתקלפת, מתכסה, זוחלת לשיחות חולין ובדרך הביתה כשכבר מאוחר בלילה אני ניגשת להומלס מתחת לכספומט ונותנת לו יד ואומרת לו אתה יודע, יש גם אנשים שרוצים לעזור לך. והוא אומר, אני יודע, תודה

במלאת 30 לפטירתה של ורד

"היא היתה חזקה מהחורף
היא היתה חזקה מסופה
לצמוח מכלום שהיה לה
זה סוד הכח שלה"

ב-29.12.10 נפתרה ורד לאחר מלחמה בסרטן הכבד, בהיותה בת 55.
ורד היתה ממייסדות ומקימות תוכנית סלעית, ואחת הדמויות המרכזיות בה. ורד לקחה חלק במאבק למען נשים הנמצאות בזנות, הן ברמה החברתית בוועדות הכנסת, והן ברמה האישית כמדריכה בדירת החירום, כחלק מצוות הסיורים וכמנחה קבוצות התמודדות עם טראומת הזנות. ורד התוותה את הדרך בסלעית מיום הקמתה, עם לכתה נותר בכולנו חלל גדול
יהי זיכרה ברוך

מתוך דיברי ההספד של נעמה ריבלין – מנהלת תוכנית סלעית:

"יש לי כל כך הרבה מה לומר, אבל יש רגעים שהמילים כל כך קטנות אל מול עצמת הרגש.
10 שנים אנחנו ביחד – שותפות.
לפני שנתיים וחצי היית הראשונה שהתקשרתי אליה לבוא ולהצטרף אלי להקמת הפרויקט.
בכל מקום סיפרת בגאווה שאת היית הראשונה שהצטרפה – והיה לך במה להיות גאה.
היתה לכולנו הזכות שתהיי ממקימי מערך שרותי הטיפול של סלעית.לאט לאט באופן לא רשמי פשוט הפכת להיות הדוברת של הפרויקט- הדוברת של הנשים.
היינו שותפות לועדות בכנסת כדי לשנות חקיקה ולהביא למודעות הציבור את זעקתן של הנשים.
את היית הסמל של הפרויקט, החזון,למדתי ממך כל כך הרבה. התעקשת על יציאה לסיורים בשטח – הסברת לי שמבלי שנצא לרחוב אין לנו זכות קיום- באלו המילים.
הצלת כל כך הרבה נשים בזכות זה- התעקשת לצאת אליהם ולהביא להם את הבשורה- אלו המילים שלך.

מאז מוצאי שבת ניגשות אלי חברות שלך לדרך ומספרות לי כמה אהבת את סלעית וכמה היתה לך חשובה השותפות שלנו, כמה הערכת את המקום הייחודי שהיה לך בפרויקט.
אני רוצה לספר לכולם כמה היית את בשבילי,מורת דרך,שותפה אמיתית להתייעצויות קטנות וגדולות, תמיד אתגרת אותי תמיד אהבתי להתיעץ איתך כי ברור שתביאי משהו ב"הפוכה".
ההומור שלך – כל יום בעבודה איתך היתה חגיגה.
את כל כך חסרה לי ואני כבר מתגעגעת.
איך יהיו ימי ראשון בלעדייך, ימי ראשון שהיו שלנו – הסיורים בשטח- שעות קשות של יציאה לזירות אפילות, אבל השותפות איתך עשתה את זה כל כך נכון וכל כך אפשרי.
את נקברת ביום הסטורי שבו מאבק הנשים נגד אלימות פורץ דרך.
את היית פורצת דרך.
אני מבטיחה לך שנמשיך את הדרך שהתווית לנו שלמדת אותנו ולא נוותר."

אוהבת וכבר מתגעגעת
נעמה.

הישרדות בעולם הזנות

כשמגיעים לתחתית החברה מוצאים זונות. המון זונות. מסוממות, רעבות, קופאות מקור, מנוצלות, מוכות. נשים נטולות נשיות, בלי שום "כסף קל" או "העצמה ובחירה חופשית", אלא עם גוף שלא נרחץ שבועיים, זרועות מחוררות, שיניים מרקיבות, בגדים מעלי צחנה, ומתמטיקה פשוטה של החיים: אני צריכה עכשיו 500 שקל כדי לשבור את הקריז. הרואין, קוקאין, קריסטל – מה שיבוא…

…קשות יותר להשגה, הן הנשים המועסקות בדירות הדיסקרטיות, במכוני העיסוי והליווי ובמועדוני החשפנות, נשים המפרסמות את שירותי המין שלהן באמצעות האינטרנט, תעשיית הפורנו, אמהות חד?הוריות שבאמצעות זנות מגדילות את הכנסתן החיונית לגידול הילדים ונשים ונערות שעוד לא מגדירות את עצמן כזונות אך מקבלות, בדרך זו או אחרת, גמול תמורת השימוש בגופן…

לפני שנה התחילו להסתכל לזונות בעיניים ולנסות להציל ולשקם אותן בכל הכלים הקיימים. הממשלה הזרימה, עד כה, כ?15 מיליון שקלים, לשני פרויקטים: "סלעית" בתל אביב ו"אופק נשי" בחיפה, המצומצם יותר. מי שמפעיל את ערי המקלט האלו, תחת העיריות, הן נשות מקצוע המתמחות בטיפול בנשים העוסקות בזנות וגם מנטוריות. אלו נשים שניצחו: חלקן עבדו כזונות מחצית מחייהן, ועכשיו, נקיות ומשוקמות, הן מודל חיקוי עבור המשתקמות.

לקריאת הכתבה המלאה בישראל היום